השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זכריה עמרם (להלן: "זכריה" או "המערער"), הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ברציחתן של אשתו, אסתר עמרם ז"ל (להלן: "אסתר"), ובתו, אביטל עמרם (להלן: "אביטל"). בעקבות כך נגזרו לו שני מאסרי עולם במצטבר, והוא החל לשאת בעונשו.
בתאריך 16.3.2003 הגיש זכריה ערעור כנגד הרשעתו לבית משפט זה. הדיון בערעור היה אמור להתקיים בחודש דצמבר 2004, אולם, ביום 10.8.04 הלך זכריה לבית עולמו. לכאורה, שמיעתו של הערעור התייתרה, אך ילדיו של המנוח הנחו את באי-כוחו לעתור לבית המשפט להמשיך בשמיעת הערעור, וזאת מכוח תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. ביום כ"ו באלול תשס"ד (12.9.04) נעתר כב' השופט מ' חשין לבקשה, ולא נותר לנו אלא לכבד את רצונם של הילדים ולהכריע בערעור גופו.
האישום וההליכים בפני בית משפט קמא
2. גופותיהן של המנוחות נמצאו בדירה בה הן גרו עם זכריה, ברחוב גלוסקא 9, בראש-העין. הגופות נותחו במרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר, והממצאים היו אלה:
א) בגופתה של אסתר נמצאו פצעי קרע במצח ובקרקפת, עם שברים בגולגולת ודימומים בקליפת המוח. כמו כן נמצאו דימומים תת-עוריים בגפיים העליונות. על בסיס כל אלה חיווה פרופ' היס את דעתו, כי מותה של אסתר נגרם כתוצאה מנזק חמור למוח, בעקבות חבלות קהות וישירות שהונחתו על ראשה באמצעות חפץ קהה. באשר לדימומים בגפיים, העריך פרופ' היס, כי אלה הם פצעים שנגרמו למנוחה בניסיונה להתגונן מפני זה שתקף אותה.
ב) גם בראשה של אביטל נמצאו חבלות קשות: פצעי קרע במוח, דימומים תת-עכבישיים, שברים בגולגולת, פצעי קרע בגלגלי העיניים, שבר בקרן הגדולה של עצם הלשון, ועוד. בהתבסס על כל אלה הביע ד"ר ב' לוי את דעתו, שמותה של אביטל נגרם כתוצאה מנזקים חמורים למוח ולקרומי המוח, עם שברים מחבלות קהות וישירות שכוונו לגולגולת. באשר לשברים בעצם הלשון, הובעה הדעה כי ממצא זה מתיישב עם לחץ ידני על הצוואר. גם אצל אביטל נמצאו דימומים בכפות הידיים, ואף ביחס לאלה הובעה הדעה כי הם נגרמו במהלך ניסיונה של אביטל להתגונן מפני התוקף.
3. גופות המנוחות נמצאו בשני החדרים המרוחקים מדלת הכניסה לדירה. בחדר בו היתה מונחת אביטל (החדר המערבי) נמצאו כלי המיטה וכליה רוויים בדם. על הקירות, התקרה, והרצפה, ואף עד לחדר השירותים, נמצאו התזות של דם. גופתה של אסתר נמצאה מונחת בחדר סמוך (החדר הדרום-מערבי), שבינו לבין חדרה של אביטל הפרידה דלת-הזזה. גם בחדר זה נמצאו התזות רבות של דם, וממצאים דומים (כתמי דם ומריחות של דם) נמצאו גם במסדרון המקשר בין שני חדרים אלה לחדר השירותים והמקלחת. איש המעבדה הניידת, רפ"ק מ' ליבנה הביע את הדעה, כי גופתה של אסתר נגררה מהחדר המערבי לחדר הדרום-מערבי (ראו ת/1).
לעומת כתמי הדם הרבים שנמצאו בשני החדרים, ובכמות פחותה במידה ניכרת גם באותו מסדרון המוביל לחדרי השירותים, התברר כי בשאר חלקי הדירה לא נמצאו כתמי דם כלל. במיוחד משכה את תשומת הלב העובדה, כי הדרך המובילה מהחדרים, לסלון ומשם לדלת היציאה מהדירה, נותרה נקייה. וכאן המקום להדגיש, כי על חלונות הדירה היו קבועים סורגים, ובאלה כמו בדלת הכניסה הראשית, לא נתגלו סימני פריצה. מכאן, שהרוצח או הרוצחים היו חייבים למלט את עצמם דרך דלת הכניסה הראשית, והדבר חייב מעבר דרך סלון הבית והמבואה. אך עובדה היא שאנשי המעבדה הניידת לא איתרו סימני-דם במסלול זה. מטבע הדברים, ניתן להניח כי אחת האפשרויות להעדרם של סימני-הדם בדרך המובילה לדלת היציאה, מקורה בכך שהרוצח טרח וניקה את מסלול תנועתו כדי שלא להותיר אחריו עקבות. אולם אפשרות זו מעוררת קשיים, באשר דעתו של הרוצח אינה פנויה, בדרך כלל, לביצוען של עבודות ניקיון מסוג זה, הואיל והוא יעדיף למלט את עצמו מהזירה מוקדם ככל שניתן, ובטרם יופתע על ידי אורח לא-קרוא. זה היה הבסיס לחשד כי מבצעו של הרצח נמנה על באי הבית, וחשד זה התחזק לנוכח העובדה שמהדירה לא נגנב דבר, אף שלנגד עיני הרוצח היו נכסים בעלי ערך ובהם תכשיטים לא מעטים.
4. זכריה דחה מכל וכל את הטענה לפיה הוא ביצע את הרצח-הכפול. הוא נהג כך גם בחקירתו וגם במהלך משפטו, אולם הכחשתו זו התקשתה להתמודד עם ראיותיה של המשיבה, אשר התבססו בעיקר על אלה:
א) טביעת אצבעו של המערער כשהיא מוכתמת בדם, נמצאה על גבי קיר המסדרון, ובסמוך לכתם דם שזוהה כדמה של אסתר.
ב) היה זה המערער שגילה את הגופות בדירה, כאשר שב לשם מלווה בשתי נערות שהתרימו אנשים לטובת האגודה למלחמה בסרטן. נטען, כי בעת ששב המערער לדירה, היה בידו צרור מפתחות השייך לאשתו אסתר, וצרור זה היה מוכתם בדמה של אביטל. מכאן סברתה של המשיבה, כי כאשר עזב המערער את הדירה וצרור המפתחות של אסתר בידו, הוא עשה זאת לאחר הרצח ומשהיה ברור לו כי אסתר שוב אינה זקוקה לאותם מפתחות.
ג) בחדר השינה של המערער נמצאה הציצית שלו כשעליה כתמים מדמה של אביטל, ועובדה זו נמצאה תמוהה לנוכח טענת המערער כי לא נגע כלל בגופות.
ד) דמה של אסתר נמצא על סנדליו של המערער שהיו מונחים בפתח המסדרון של הדירה.
ה) שעון-היד של המערער נמצא כאשר רצועתו קרועה והוא מונח על המיטה בחדר בו היתה מונחת גופתה של אביטל.
ו) אביטל נראתה במכלת בשעה 16.00, ואילו המערער טען כי עזב את הדירה בשעה 15.45. דא עקא, בפני בית המשפט הובאה עדות ולפיה נראה המערער בדירה בשעה 17.00-17.10. בית המשפט ראה בכל אלה טענת אליבי שהופרכה, ואשר יש בה כדי לחזק את ראיות המשיבה.
ז) בניגוד לטענת המערער לפיה היו יחסיו עם אשתו תקינים, נרשמו במשטרה תלונות הדדיות אשר כללו גם איומים ברצח, ויש בכך כדי להעיד על סכסוך מתמשך בין בני הזוג. גם יחסיו של המערער עם אביטל לא התנהלו על מי מנוחות, עקב מחלת הנפש ממנה סבלה ואשר לוותה בתגובות אלימות שלה כנגד המערער.
נימוקי הערעור